החלטה בתיק בש"א 55/06

1.      בפני בקשה לחייב את המשיב, המערער בהליך העיקרי, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש, (המשיבה בערעור העיקרי) "בערעור" וכן לחייב את המשיב בהוצאות בקשה זו.

2.      העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן:

2.1.               המשיב עבד אצל המבקשת כמנהל חשבונות מיום 2.3.94 ועד לפיטוריו ביום 30.6.95. ביום 20.5.02 פנה המשיב לבית הדין קמא וביקש לחייב את המבקשת לשלם לו פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב; גמול עבור עבודה בשעות נוספות; הפרשי פדיון חופשה והפרשי דמי הבראה.

2.2.               התביעה להפרשי פדיון חופשה וחלק ניכר מתביעתו לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות נדחו מטעמי התיישנות (החלטה מיום 14.1.03).

2.3.               יתרת התביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות נדחתה בפסק הדין מיום 25.7.05. בית הדין קמא נימק זאת בכך שתפקידו של המשיב דרש מידה מיוחדת של אמון אישי ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו, ובכל מקרה - גם אם היה נקבע כי הוראות החוק חלות על המשיב: אין לתת אמון ברישומי המשיב לגבי השעות בהן נטען כי ביצע את עבודתו. גם התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחתה. בית הדין קמא קבע כי לא נסתרה גרסת המבקשת לגבי עילת הפיטורים שהיא עילה כדין, וכי לא נפל פגם בפיטורי המשיב לאלתר וגם לא בהזמנת המשטרה לצורך פינוי המשיב אשר סרב להתפנות ממשרדו. התביעה להפרשי דמי הבראה (כ- 214 ש"ח) התקבלה. נוכח התוצאה והתנהלות המשיב חוייב האחרון לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

2.4.               ביום 22.1.06 הוגש הערעור, לאחר שהמועד להגשתו הוארך בהסכמת המבקשת (החלטה מיום 3.1.06). יצוין כי ביחד עם הבקשה להארכת המועד הוגשה בקשה לפטור מתשלום האגרה. מאוחר יותר חזר בו המשיב מהבקשה לפטור מתשלום האגרה.

2.5.               המבקשת הזדרזה וכבר ביום 2.1.06 הגישה את הבקשה הנוכחית.

3.      המבקשת עותרת לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת ההוצאות. לטענתה המשיב לא שילם את ההוצאות שנפסקו בבית הדין קמא - לא את אלה שנפסקו בהחלטות הביניים ולא את אלה שנפסקו בפסק הדין. המבקשת לא טרחה לצרף את העתקי ההחלטות הביניים הרלוונטיות וגם לא נקבה במועד נתינתם משכך מדובר בטענות סתמיות שלא ניתן להתייחס אליהן. לפיכך, בבקשה אתייחס אך ורק לטענה המתייחסת לאי תשלום ההוצאות שנפסקו בפסק הדין. עוד נטען כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים בהיותם מכוונים לממצאים עובדתיים המבוססים על מהימנות עדים.

4.      המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי בית הדין קמא טעה בקביעותיו העובדתיות. עוד נטען כי אין לחסום גישתו לערכאות רק 'מחמת עוניו'. בהקשר לכך מפנה המשיב לתצהיר אשר הוגש בתמיכה לבקשתו לפטור מאגרה שם עולה כי המשיב הוא נכה 100% לצמיתות המתקיים מקצבת נכות וקצבת ניידות, אשר מלבד ריכבו המשמש לו לצרכי ניידות אין לו כל רכוש. כנגד המשיב נפתחו תיקי הוצאה לפועל בסכום של כ- 1.3 מלש"ח בגינם הוא חוייב בהחזר של 100 ש"ח בלבד בהיותו חייב מוגבל באמצעים. המשיב הפנה להחלטות שיפוטיות שונות אשר פטרו את המשיב מתשלום אגרה או מהפקדת ערובה.

5.      מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד . מנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס ככל שתדחה התביעה כנגדו. בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות על פיו, נקבע בפסיקת בית הדין כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה בחיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו . בפסק הדין האמור בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין פתחי אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע שהוא תושב שטחים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כפי ענייננו, קבעה הפסיקה זה מכבר כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות . עוד נפסק שכאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור .

6.      במקרה שבפני מדובר בבעל דין שהיה לו יומו בבית הדין וחויב בהוצאות משפט ואף על פי כן לא פרע אותם. זאת ועוד, מדובר בערעור המכוון בעיקרו כנגד הקביעות העובדתיות של בית הדין קמא אשר שמע את העדים והתרשם מהם. ככלל בית הדין לא ימהר להתערב בקביעות שכאלה ולפיכך נראה על פני  הדברים כי סיכויי הערעור נמוכים. ולבסוף, המשיב טוען כי אין לחסום את בירור הערעור מ'חמת עוניו'. אמנם אין חולק על מצבו הכלכלי של המשיב (אם כי בסופו של יום המשיב חזר בו מהבקשה לפטור מאגרה ושילם הן את האגרה בבקשת רשות הערעור והן את האגרה בערעור), אך כפי שכבר נפסק יש להבחין בין חיוב בערובה בערכאה ראשונה לבין חיוב בערובה בערכאת ערעור להבטחת הוצאות שנפסקו ולא שולמו, במיוחד מקום בו סיכויי הערעור נמוכים. דווקא המשיב במקרה זה ער להבחנה הנ"ל:

6.1.               במקרה ראשון הנוגע למשיב - דובר בבקשת רשות ערעור שהגיש על החלטת רשמת בית המשפט העליון, השופטת אפעל-גבאי, שדחתה את בקשתו לקבלת פטור מהפקדת ערבון, אך העמידה את סכום הערבון על סכום מופחת של 000,3ש"ח.נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט ברק, אישר את ההחלטה תוך שהוא מפנה לסיכויים הנמוכים של בקשת רשות הערעור. לענין מצבו של המשיב קבע כב' הנשיאברק כי:

"אף שאין חולק, כי מצבו הכלכלי של המערער הוא קשה, הרי אין להתעלם מכך שפעילותו הדיונית מסבה עלויות למשיב. הכלל הוא, כי המשיב זכאי, ככל בעל דין הזוכה בדינו, לשיפוי על הוצאותיו. דווקא משום מצבו הכלכלי הקשה של המערער ראוי, כי הוצאותיו של המשיב יובטחו בטרם תידון בקשת רשות הערעור לגופה."

6.2.               במקרה השני הנוגע למשיב - נדחתה בקשתו (שוב בתביעה נגד בנק המזרחי) לפטור מהפקדת ערבון נוכח סיכויי בקשת רשות הערעור. כבוד רשם בית המשפט העליון החליט כי האיזון בין סיכויי הערעור לבין מצבו הכלכלי של המשיב הוא בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ש"ח .

7.      לאור האמור החלטתי להעתר לבקשת המבקשת. באשר לשיעור הערובה, החיוב בהפקדת ערובה נועד להבטיח תשלום הוצאות המבקשת בערעור, ואינו מהווה אמצעי לאכיפת חיובים שהוטלו על המשיב (המערער) בעבר. לפיכך, אין מקום לחייב את המשיב (המערער) בהפקדת הסכום אותו חויב לשלם למבקשת בפסק הדין של בית הדין קמא. על סכום הערובה לשקף אך ורק את סכום ההוצאות בהן עשוי בית דין זה לחייב את המשיב, אם יידחה הערעור וזאת בשים לב למדיניות פסיקת ההוצאות של בית הדין לעבודה. לטעמי בשים לב להוצאות שכבר נפסקו בערכאה קמא ולמצבו של המשיב יש לחייבו להפקיד ערובה בסך של 1,000 ש"ח.

8.      המשיב יפקיד ערובה בסך של 1,000 ש"ח, וזאת בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא לו החלטה זו. התיק יובא לעיון הרשם בעוד 45 ימים לבדיקה אם הופקדה הערובה. ככל שלא תופקד הערובה - ינהג בית הדין בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, וירשום את הערעור לדחיה.

ניתנה היום כ"ה בשבט, תשס"ו (23 בפברואר 2006), בהעדר הצדדים.

____________

אילן איטח,  רשם